הארי הקדוש 

רוח השחרית פיזרה את ערפילי הלילה האחרונים מעל גגות העיר צפת, התעוררתי לפתע, עייף ועטוף בזיעה קרה. בראשי עדיין התרוצצו רסיסי חלום, חלום שבו סיפר לי מורי, האר"י הקדוש, על היום שבו תעזוב נשמתו את העולם.

"בעוד שבעה חודשים תישאר לבדך, חיים ויטאל" הוא אמר לי בנחרצות, "עליך להמשיך את הדרך בדיוק כפי שלימדתי אותך, איש מלבדך אינו מסוגל לכך".

כמו מסמרים ננעצו בבשרי מילותיו אחת אחרי השנייה.

"רבי יצחק", השבתי בתדהמה, מנסה להחזיק את הדמעות שחנקו את גרוני, "מה נעשה בלעדיך? מי יוביל אותנו אל הרוחניות?" מלמלתי בשקט.

האר"י התבונן בי ושתק ארוכות. לאחר מספר רגעים שנראו כנצח, אמר: "לא אנחנו קובעים את משך הימצאות הנשמה בגופנו. כל שמוטל עלינו הוא לנצל בצורה הטובה ביותר את הזמן הגשמי שנקבע לנו, כלומר, לעזור לכמה שיותר נשמות לגלות את העולם העליון, את הבורא..."

מילותיו חדרו היישר לתוך ליבי, אבל סירבתי להשלים עם דבריו.

"התאריך כבר נקבע, רבי חיים", הוא אמר לי לפתע, "ה' באב, השל"ב" (1572).

סיפורו של האר"י (רבי יצחק לוריא אשכנזי) מתחיל ברחוב קטן בשם "אור החיים" בירושלים של תחילת המאה ה-16. שם נולד בביתה של משפחה ענייה.

איש לא ידע אז, שאותו ילד קטן עתיד יהיה לשנות את פני העולם. אביו, ר' שלמה אשכנזי, נפטר כשהאר"י היה נער צעיר. מסופר, שבעת פטירתו הייתה נסוכה על פניו שלווה מיוחדת - הוא ידע מי עומד להמשיך את דרכו.

בחלוף זמן קצר, מובילים קשיי פרנסה את יצחק הצעיר ואמו האלמנה להגר למצרים, לביתו של דודו העשיר של האר"י, ר' יעקב פרנסיס.

כבר בימי ילדותו במצרים חש האר"י כי הוא בא לעולם כדי למלא שליחות מיוחדת. כדי לחולל מהפכה שלא חולל איש לפניו. המחשבות על כך לא נתנו לו מנוח, ועל אף גילו הצעיר, הוא חש את גודל האחריות שהוטלה על כתפיו.

בזכות מסירותו הוא מתבלט בין תלמידיו של הרב הראשי למצרים, ר' דוד בן זמרא (הרדב"ז), ושמו מתחיל להלך לפניו.

אבל כל אלה אינם מספקים את האר"י: "תוארי כבוד, אינם המטרה לשמה באתי לעולם" הוא חוזר ואומר, "עליי לגלות את הבורא, להבין את הכוח שמפעיל את המציאות...".

ככל שחולפות השנים, האר"י מתעמק בכתבי הקבלה. הוא מתחיל להבין שמוטל עליו להתאים את שיטת הקבלה לכל הנשמות כולן. "זו הסיבה לשמה ירדה נשמתי לעולם", הוא אומר לעצמו.

למן אותו רגע, פוסק הזמן בעולמו של האר"י מלכת. הוא רואה לנגד עיניו מטרה אחת בלבד - לפשט ולהתאים את הקבלה לדורות הבאים.

כדי להתרכז במשימתו, האר"י עובר להתגורר בבית קטן ומבודד על גדות הנילוס, שבונה לו דודו. הוא מקדיש כל רגע וכל מחשבה ללימוד ספר הזוהר. בכל כוחו הוא מנסה להתעמק ולהבין מה חבוי מאחורי המילים "רבי חייא", "אדמה", "רבי שמעון". מהי המשמעות הנסתרת, הפנימית של כל אות וכל מילה בספר הספרים של הקבלה...

צלחות האוכל שמניחה אשתו על מפתן החדר נערמות בזו אחר זו מחוץ לדלתו הסגורה. האר"י אינו מש מחדרו משך ימים, ומשקיע את כל כוחותיו במשימת חייו. ביתו הקטן הופך במהרה למקום שבו מתגלים בפניו כל סודות הבריאה,עד לעמוק ביותר שבהם.

"האם שמעת על רבי יצחק לוריא, החכם שהגיע לעיר לא מזמן?" שאל אותי ערב אחד מורי, רבי משה קורדובירו (הרמ"ק).

תלמיד חכם שהגיע לצפת באותן השנים, לא היה, בלשון המעטה, חדשה מרעישה. "כולי עסוק בלימוד שהוא העיקר עבורי", עניתי כמעט בביטול, "אין לי פנאי להקדיש לכל זר שמגיע לעיר".

רבי משה קורדובירו שתק. כעבור מספר רגעים הוא עצם את עיניו ואמר: "אינך יודע, רבי חיים, את גודל הטעות שאתה עושה בכך שאינך עוזב את כל עיסוקך בזה הרגע, ורץ לפגוש את האדם הגדול הזה. הנח את לימודך ולך פגוש אותו כל עוד יש לך הזדמנות לכך. זאת אינה בקשה, רבי חיים, זאת פקודה!".

כך פגשתי לראשונה את האר"י הקדוש.

אני עדיין זוכר את העוצמה שפרצה מתוכו, את ההתרגשות שאחזה בי כשהוא התחיל לדבר. הוא ישב מולי, ונדמה היה לי שהוא יודע את התשובות לכל שאלותיי. תוך דקות ספורות נסתלקה הקנאה וחלף הבוז.

הבנתי לפני מי אני יושב, ונשבעתי לעצמי לעולם לא לשכוח זאת.

השנה 1570. חלפו שלושים שנה מאז שעזב האר"י את ארץ ישראל, וכעת הוא מרגיש שעליו לחזור לשם כדי להשלים את המשימה שהוטלה עליו. הוא עצמו כבר השיג את סודות העולם העליון, וכעת הוא מרגיש שעליו לעזור לאנשים נוספים לעשות זאת.

וכך, בשנת 1570 עולה האר"י לצפת.

מיד עם הגיעו לעיר, מעיד עליו גדול המקובלים דאז, רבי משה קורדובירו (הרמ"ק), שהאר"י הוא משורש נשמה מיוחדת. הבולטים שבמקובלי צפת מתגבשים סביבו לקבוצת תלמידים, ומכנים את עצמם "גורי האר"י".

מספרים, שמדי יום, הם היו נאספים יחד באשמורת הבוקר לשמוע שיעור מפיו. כל מילה, כל הגה שהוציא האר"י מפיו, היו נקשרים כמו חוט דק לעולם פנימי שהיה מוכר רק לו. שלב אחרי שלב, הוא היה יורד למדרגתם הרוחנית ומעלה אותם אל רום הסולם הרוחני. פעמים רבות הם עמדו נבוכים אל מול משפטיו הסתומים של האר"י. והוא, כשראה זאת, חייך.

"טוב שאינכם מבינים, השכל הוא השתקפות של האנוכיות שלכם, הוא כלי ביד הרצון לקבל שמוטבע בכם" אמר להם לא פעם, "אם לא תסירו את העטיפה החיצונית ותדבקו בפנימיותכם, לא תבינו דבר בלימוד האר"י".

"היכן הלך חיים ויטאל? וכי בשעה כזאת הלך מאצלי?" ויצטער מאד האר"י, "היה ברצוני למסור לך איזה דבר סתר, חיים, אבל אינך כאן..." האר"י, שער הגלגולים, דברים שאמר לתלמידיו רגעים ספורים לפני פטירתו.

לאורך הדורות נזקקו תמיד גדולי המקובלים לתלמיד בעל נשמה מיוחדת, שדרכו יוכלו לגלות את השגותיהם הרוחניות לעולם. כמו רבי אבא, שהיה לצדו של רשב"י כדי לרשום את דבריו ומהם נתחבר ספר הזוהר, כך רשם רבי חיים ויטאל (רח"ו) את כל דברי האר"י.

הקשר העמוק שנרקם בין האר"י לבין תלמידו, מתבטא במילים המרגשות שאמר האר"י לפני פטירתו לרב יצחק כהן: "תאמר לחברים בשמי, שמהיום והלאה לא יתעסקו כלל בחכמה זו שלמדתי, כי לא הבינו אותה כראוי, ואמנם הרב חיים ויטאל יעסוק בה לבדו בלחישה בסתר".

"וכי אין עוד תקווה?" שאל הרב יצחק כהן בהתרגשות.

"אם תזכו אני אבוא ואלמדכם", ענה האר"י.

אך יצחק הכהן לא הבין את דבריו. "איך תבוא ותלמדנו, לאחר שאתה נפטר עתה מהעולם?!" שאל פעם נוספת.

"אין לך עסק בנסתרות", השיב האר"י ותכף נפטר.

תאריך פטירתו נקבע לה' באב של"ב, והוא בן 38 שנים בלבד.

"לא היה מי שישיג חכמה זו כמוהו", כתב עליו תלמידו המסור, רבי חיים ויטאל, "הוא העמיד בצד כל הראשונים שקדמוהו", המשיך וכתב עליו בעל הסולם.

ובאמת, האר"י היה גלגולה של נשמה מיוחדת. נשמה שהתעברה בחמישה ענקי רוח: באברהם, במשה, ברשב"י, באר"י ולבסוף בבעל הסולם.

כל אחד מהם התאים ופישט את הקבלה לדורו, ועם זאת לאר"י היה תפקיד מיוחד. האר"י פתח בתקופה חדשה בהיסטוריה האנושית, ומשום כך הוא מכונה בפי המקובלים "משיח בן יוסף".

במהלך שבעה-עשר חודשים שבהם התגורר האר"י בצפת, הוא עשה את הבלתי ייאמן: משיטה שהייתה מותאמת עד אז ליחידי סגולה בלבד, הוא הפך את הקבלה לדרך שמתאימה לכל אדם. החל מימיו, הדרך לנצחיות ולשלמות, לחיים של אושר ואהבה, פתוחה לכולנו.

לעיתים קרובות אני מוצא את עצמי תוהה, מדוע דווקא בזמני הופיע האר"י הקדוש. כל פעם אני חוזר על השאלה הזו מחדש ועוזב אותה ללא מענה, מודה לבורא שנתן לי להיפגש איתו.

ובכל זאת, כל עת שאני נזכר בו, חיוך עולה על שפתותי וחום מציף את ליבי.

אני עוצם את עיני ומולי ניצב שוב אותו בית מוכר, עם החלונות שפונים אל הרי צפת הירוקים, ביתו של האר"י.

אני שומע את קולו העמוק. הוא אומר לי: "העולם כבר אינו זקוק ליחידי סגולה, חיים ויטאל, החל מימינו כל אדם יכול להגיע לרוחניות".